<h1>ספר החינוך מצוה צ"ה</h1>
<h2>דף טז:</h2>
לבנות בית לשם יי, כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העלייה לרגל וקיבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר [שמות כ"ה] ועשו לי מקדש. וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשולחן והמזבח וכל שאר הכלים כולם. משרשי מצוה זו מה שתראה בסוף דברי. ואכן מיראתי להתקרב אל משכן יי, כי ידעתי כל הקרב הקרב אם לא יתקדש למדי לא יראה הבית וחי. גם הכהנים הנגשים אל יי לעבודה יתקדשו בבואם אל הקודש לפני, והלוים אחי הטהרו וינף אהרן אותם תנופה טרם יתנו קולם בהיכל יי, אמרתי גם אני אגיד עצתי ואערוך התנצלותי נגד זקני וארחץ בנקיון כפי טרם אעלה בית יי. ידוע הדבר ומפורסם בינינו העם מקבלי המצות כי שבעים פנים לתורה, ובכל אחת מהן שרשים גדולים ורבים, ולכל שורש ושורש ענפים, כל אחד ישא אשכול גדול של פירות נחמדים להשכיל לבות, יום יום יוציאו פרח לשוקדים עליהם, פרחי חכמה ושכל טוב, כל עינים מאירות ורחבה ונסבה עומק חכמתה עד שאין כח באדם להשיג תכליתה כמו שהעיד המלך החכם [קהלת ז'] אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ועם כל זה אין להרפות ידי העוסק בה, כי אם מעט ואם הרבה ממנה יאכל כולה מתוקה, ואם יש כמה אשר מפרי עץ הגן לא תשיג ידם לקחת יקחו להם עלהו לתרופה. ואנכי עם דעתי גודל ערכה ורוב עמקה, וכי פליאה ממני נשגבה, פערתי פי לדבר בה ואסמוך במה שלמדוני רבותי [ע"ז י"ט ע"א], ליגרוס איניש ואף על גב דלא ידע מאי קאמר, שנאמר [תהלים קי"ט] גרסה נפשי לתאבה.
דע בני כי כל אשר יגיע אצל השם בעשות בני אדם כל מצותיו אינינו רק שחפץ השם להטיב לנו, ובהיות האדם מוכשר ומוכן בעשיית אותן מצות לקבל הטובה אז ייטיב אליו השם, ועל כן הודיעם דרך טוב להיותם טובים, והיא דרך התורה כי בה יהיה האדם טוב, נמצא שכל המקיים מצותיו השלים חפצו באשר הוא ראוי אז לקבל טובתו. וכל שאינו מכין עצמו לכך רעתו רבה, שיודע חפץ השם במה והוא יעשה מעשיו כנגד חפצו. ופרשה אחת נכתבה בתורה להודיענו עיקר זה לבד, והיא מה שכתוב בסדר והיה עקב [דברים י'], ועתה ישראל מה יי אלהיך שואל מעמך וגומר עד לטוב לך, כלומר אינני שואל מעמך דבר בעשותך מצותיו רק שרצה בטובו הגדול להיטיב לך, וכמו שכתוב אחריו [שם] הן ליי אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, כלומר ואינו צריך למצותיך רק מאהבתו אותך לזכותך. ויש בעושי המצות ישימו מגמת פניהם אל הטובה המעותדת אליהם בעשייתן לבד כי ידעו שבסיבתן תנוח עליהם הברכה והטוב, ואל הכונה ההיא יתעסקו בהן לעולם, ואלה חלקם בחיים וזוכין לעדן גן אלהים, ואולם לא הגיעו אל תכלית הכונה הטובה. אבל יש אשר זכו ונתן להם השם לב לדעת ולהכיר במדותיו המעולות, ומתוך הכרתם יתקשרו מורשי לבבם באהבתו קשר חזק ואמיץ עד שישימו כל כוונת הכנת גופם כדי להשלים חפץ השם לרוב חשקם אותו. ואל התועלת המעותד להם בעסק ההוא לא ישיתו לב, והיא המעלה הגדולה שעלו אליה האבות הקדושים השלשה והרבה מבניהם אחריהם, זכר כלם לברכה, וזאת היא המדרגה העליונה שאיפשר לבן אדם לעלות. ומעתה בהיות הנחת דעתינו על זה בענין מצותיו ברוך הוא תחייב אותנו לאמר כי בנין בית לשם לעשותינו בה תפילות וקרבנות אליו הכל להכין הלבבות לעבודתו יתעלה, לא מהיותו צריך לשבת בית אנשים ולבוא בצל קורתם, ואם ארזי לבנון יבנוהו או ברותים, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו וברוחו יעמדו, אף כי הבית אשר בנו בני האדם צריך כבודו חלילה, הלא ידועים הדברים וברורים שהכל להכשר גופותינו, כי הגופות יוכשרו על ידי הפעולות, וברבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן מחשבות הלב מטהרות מתלבנות מזדקקות, והשם חפץ בטובתן של בריות כמו שאמרנו. ועל כן ציונו לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם אליו בו, והוא ברוך הוא בחר אותו המקום והכינו אל הטובה לבני אדם אולי מהיותו אמצעות העולם בכיוון, והאמצעות נבחר מן הקצוות, או מן הטעם שיהיה ברוך הוא היודע. ומתוך הכשר המעשה וטהרת המחשבה שיהיה לנו שם יעלה שכלינו אל הדבקות עם שכל העליוני.
ועל דרך הפשט על הצד הזה נפרש שריית השכינה במקום ההוא, ואף על פי שהאמת כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה [מגילה כ"ח ע"א] קדושתן עליהם אפילו כשהן שוממין, שמשמע בזה שאין כל סבת שריית השכינה שם מצד העובדים, אפשר לומר כי אותו המקום בחרו האל לברך בני אדם אשר ברא ממנו כמו שאמרנו, וכמו שהיה חפצו לשלוח לבני אדם נביא להורותם דרך ילכו בה ויזכו לקיום נפשותם, כמו כן חפץ בחסדיו הגדולים לקבוע להם מקום בארץ שיהיה נכון אל טובת הבריות וזכותם, וכל זה מחסדיו על הבריות שלו. ומכל מקום לעולם תתרבה שם הברכה והקדושה לפי הפעולות הטובות שיעשו שם בני אדם, ואז עם הפעולות הטובות יפתחו מעיינות הטוב כנגדו, כי באמת אינו דומה קדושת המקום בחרבנו לקדושתו ביישובו. והנחת הטעם הזה בענין הבית תחייב אותנו גם כן לסמוך אל הטעם הזה בעצמו לפי הפשט ענין הקרבנות ושבט עובד וכלים יקרים ידועים. הלא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויין אחר הפעולות, ועל כן כי יחטא איש לא יטהר לבו יפה בדבר שפתים לבד, שיאמר בינו ולכותל חטאתי לא אוסיף עוד, אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן וכל המעשה הכתוב בקרבני החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רוע החטא וימנע ממנו פעם אחרת.
וכעין טעם זה מצאתי להרמב"ן זכרונו לברכה על צד הפשט שכתב בשם אחרים, וזה לשונו. כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים. במחשבה ובדיבור ובמעשה, צוה השם יתברך כי כאשר יחטא יביא קרבן ויסמוך עליו ידיו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, וכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהים בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכופר הקרבן שיהיה דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי איברי הקרבן כנגד ראשי איבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלין מושכין הלב כדברי הגדה, עד כאן. והאריך הוא עוד בענין, וכתב, ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם וכולי, כמו שכתוב בפירושיו בפרשת ויקרא. ועוד נוסיף דברים על צד הפשט, ונאמר כי מזה השורש צונו האל להקריב לעולם מהדברים שלב בני אדם הומה בהן כמו הבשר והיין והפת כדי שיתעורר הלב יותר עם העסק בהם, ולעני חייב להביא ממעט קמחו אשר עיניו ולבו עליו כל היום. ועוד יש התעוררות אחר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון שגוף האדם והבהמה ידמו בכל ענייניהם, לא יתחלקו רק שבזה ניתן השכל ולא בזה, ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו. ועל כן נצטווה לקחת גוף בשר כמוהו ולהביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל ולשורפו שם, ולהשכיח זכרו כליל יהיה לא יזכר ולא יפקד תחת גופו, כדי לצייר בלבו צייור חזק שכל עניינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי, וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל שהיא קיימת לעולם, וגם לגוף השותף עמה יש קיום בתחייה בסבתה בלכתו בעצתה, כלומר שישמר מן החטא. ובקובעו בנפשו ציור זה יזהר מן החטא הרבה, והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש תכופר אליו שגגתו. אבל הזדונות לא יספיק לכפרם, דמיון זה כי הזר לא יוכח בדמיונות ודברים, שבט לגו כסילים. ואל יקשה עליך בהנחת טעם זה איך נביא קרבן נדבה לעולם, כי טעמינו זה יסבול גם הנדבות. שאחר שאמרנו שהקרבן דמיון להשפלת הגופות ולעילוי הנפשות, אף בלא חטא ידוע ימצא בו המקריב תועלת לקחת המוסר. ובקרבן עזאזל שנשלח חי אל מקום החרבן והכליון נאמר בפשט העניין לבל ידמה החוטא הגמור שאחר שתקבל נפשו עונש על חטאים, התשוב לעמוד במקום הטובים או תהיה לה השארות וטובה קצת ואפילו יהיה כירבעם בן נבט וחביריו, כמו שהוא רואה כל השנה כולה שיש לגוף הבהמה שהוא לדמיון גוף החוטא השארות קצת בית השם באפר שנשאר שם בעת השריפה לא יוציאוהו מן הבית עד אחר זמן הרבה, על כן בשעיר החי הנושא כל העוונות יראו רמז כי החוטא שעוונותיו מרובין כמו האפיקורוסין ושכפרו בתורה ובתחיית המתים וכל המצרים לישראל בכלל לא יראו בטובה לעולם ותולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, כמעשה השעיר בנשאו ריבוי עוונות כל ישראל יושלך לגמרי אל ארץ גזירה, לא ימצא בית יי לא לשחיטה ולא לזריקה, זכרו יאבד מני ארץ. וזהו שאמרו זכרונם לברכה [ירושלמי יומא פ"ו ה"ג] כי בשעה שישראל מרוצין לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים, להודיען דמיון החוטא הגמור כי כן יאבד מהרה ויהיה כלה כליון גמור, למען ילמדו ויקחו מוסר וייטיבו דרכיהם, וזהו הסימן הטוב להם, שאין מלמד מוסר אלא האוהב, כמו שכתוב [משלי י"ג] ואוהבו שיחרו מוסר. ובעניין חילוק הקרבנות בשחיטתן ובמתנות הדם ובחלק הכהנים ויתר פרטיהן רבים, אם נאמר לפי הפשט שהיה כן להיות מחשבת העובד מכוונת אל העבודה הרבה, כי החילוקין יכריחו כיוון המחשבה בדבר, לא נעלה בידינו רק דברי נערות. וכלל הדברים כי גם בפשטים לא נמצא ידינו ורגלינו בלתי סעד המקובלים, ואליהם נכרע אפים ויפתחו לנו בכל אלה העינים. ואולם אין לקרותינו מכת הכסילים בהוציאנו כל רוחינו בדברים, כי בפסולת רב מעט אוכל נמצא לעתים. גם כי ראינו לרבותינו זכרונם לברכה כיוצא בדברינו אומרים שאמרו בקרבן סוטה, היא עשתה מעשה בהמה לפיכך תקריב שעורים [סוטה י"ד ע"א], ובקרבן מצורע הוא עשה מעשה פטיט יקריב צפרים [ערכין ט"ז ע"ב], ובדומה לזה אמרו זכרונם לברכה בענין הנדה, מפני מה אמרה תורה לישב שבעה נקיים שתהא חביבה עליו ביותר [נדה ל"א ע"ב]. ובאמת שאין כל זה לדעתם תכלית הכוונה בדברים רק להודיע כי עניין המצוה יסבול הרבה רמזים מלבד עיקרים גדולים וחזקים.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [זבחים קי"ב ע"ב] שקודם שנבנה הבית בירושלם היו מקריבין קרבנות בשאר מקומותם, אבל משנבנה הבית נאסרו כל המקומות לבנות בם בית לשם ולהקריב שם, שנאמר [תהלים קל"ב] זאת מנוחתי עדי עד. ואילו הם הדברים שהם עיקר בבניין הבית, עושין בו קדש וקדש קדשים, ויהיה לפני הקודש מקום אחר והוא הנקרא אולם, ושלשתן נקראין היכל. ועושין מחיצה אחת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר, וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה, והכל נקרא מקדש. ועושין במקדש הכלים הכתובים בתורה שצריכים שם. ומה שאמרו שכל כלי הקדש שניקבו או נסדקו שמיד מתיכין אותן ועושין אותן חדשים, וסכין שנשמט מקתו או נפגם אין מתקנין אותו אלא גונזין אותו מיד שאין עניות במקום עשירות. ועושין בתוך העזרה גבולין, עד כאן לישראל עד כאן לכהנים, ובונין סמוך לה בתים להשתמש בהן כל צרכי המקדש, וכל אחת נקראת לשכה. ויתר פרטיה כגון בניין הבית כיצד, ותבניתו וכל מדותיו, ובניין המזבח ומשפטיו, מבוארים במסכת מידות. וכן תבנית המנורה והשלחן ומזבח הזהב ומקומם בהיכל, בגמרא מנחות [כ"ח ע"א, צ"ז ע"א ואילך] ויומא [ל"ג ע"ב]. ונוהגת מצוה זו בזמן שרוב ישראל על אדמתן, וזו מן המצות שאינן מוטלות על היחיד כי אם על הציבור כולן, כשיבנה הבית במהרה בימינו יתקיים מצות עשה.
